אולימפיה, 54, מורה ומטפלת ביוגה + קיאה, 40, מדריכה לצניחה חופשית; מאורסות (”עד שישנו את החוק” ) ומתגוררות בגואם.

אולימפיה

(גודל מלא)

“עשיתי את הקעקוע על הבטן לפני שנתיים. עשתה לי אותו חברה שלי שהיא ממוצא צ’מורו. היא מעצבת קעקועים מסורתיים ויצרה סרט תיעודי על קעקועים באיי מיקרונזיה. לא הייתי מתקעקעת אצל מישהי שאני לא מכירה, היא מישהי שאני אוהבת וזה יוצר קשר עמוק בינינו. היא מקעקעת בשיטה המסורתית של האיים בעזרת מקל במבוק- על כל קו עוברים שלוש פעמים. יש כאלה שגם לא שמים מחט בקצה אלא צדפים וכדומה. זה קעקוע מסורתי של נשות איי פלאו; באופן עקרוני הוא אמור להמשיך מסביב למותן ואת מוסיפה קו לכל ילד שאת מולידה. מבחינתי זהו סמל של הכוח היצירתי של נשים, כמו הצ’אקרה השנייה בה שומרים את כוח הצ’י. כקעקוע מיקרונזי, הוא משיא אותי לחלק הזה של העולם.”

קיאה

“את הקעקוע על הירך עשיתי בגיל 23. העיצוב הוא מאורי מסורתי. גדלתי בעיר גדולה בניו זילנד עם הפרדה בין אנשי המאורי אלינו וגזענות משני הצדדים; כל יום בדרך הביתה היינו מקללים אחד את השני, אנחנו נגד שחור והם נגד לבן. ככל שהתבגרתי פיתחתי סלידה כלפי השנאה בינינו, עד שהחלטתי לעשות קעקוע מאורי- כדרך שלי לומר: ‘אני רוצה להיות חלק מכם ושאתם תהיו חלק ממני, לא משנה מה, כי אנחנו חיים כאן ביחד. זה היה סבא שלי עם האקדחים, לא אני.’ הרעיון ליווה אותי 4 שנים, עד שפגשתי גבר סמואי עדין ומתוק עם הקעקוע המסורתי הזה על הרגל וידעתי שמצאתי.”

אולימפיה + קיאה

אולימפיה: “אותה החברה שקיעקעה לי את הבטן עשתה לי את הטבעת. הייתי נשואה לגבר במשך 17 שנה, שהיה טייס ותמיד עבד עם הידיים כך שלא יכל לענוד טבעות. מריה חברתנו המעקעקת אמרה שתתן לנו כל מתנה שנרצה, אז ביקשנו את הטבעות. את העיצוב לקחנו מטבעות אמיתיות שענדנו בהתחלה.”

קיאה: “כשהתארסנו אמרתי שאני רוצה טבעת כמו שלה, כמחויבות אליה. זה סימן קבוע שאומר שהיא נשואה, אז אם לי יש את אותו סימן זה כאילו שאנחנו אותו דבר. יש רק שלושה אנשים בעולם עם הקעקוע הזה- הוא, היא ואני.

בניו זילנד יש איסור על קיעקוע האצבעות והפנים. תמיד התמרדתי נגד הנורמה ונגד החינוך הקתולי של אמא שלי. עבורה, זה הלם. במדינה שלי, זה אסור. אבל באיים, זה מקובל גם בינות פרופסורים ואנשים ממעמד גבוה. בגלל העבודה חשוב לי לא להיות מוכרת כאשה מקועקעת ולעשות קעקועים שאפשר להסתיר. חשבתי אולי כשאפרוש שאעשה משהו גדול על הזרוע שיעשה לאנשים שוק. אבל אז כבר יהיו לי קמטים.”

*

עוד על קיעקוע מסורתי באוקיניה בפרק מתוך “מיאמי אינק” (חלק ראשון, חלק שני)

tabularasa | 1 במרץ 2010 | כללי | תגובה אחת

ורקלה

נעשה בסטודיו Into You בלונדון

*

צויר ע”י המקועקעת; קועקע ביפן

*

שדה התעופה במומביי

אשה לונדונית זו הייתה אחת ממשפחת נשים מקועקעות באותו הקעקוע על זרועותיהן וגופן

tabularasa | 20 בפברואר 2010 | כללי | אין תגובות

הפעם אין תמונות, רק סיפור:

“אלה מכשהייתי צעיר- הם מספרים את סיפור החיים שלי.”
את ג’וני פגשתי באשרם בהודו, איש בסביבות ה40-50 מקוובק, עם שיער ארוך מכסיף ומקורזל ומשקפיים מוצללות. מיד שמתי לב לקעקועים שמכסים את כל זרועותיו: קעקועים כחולים שהדיו נזל מהם וטישטש את זהותם, כמו קעקועי מלחים או אסירים. שאלתי אם אוכל לראיין אותו - באנגלית רצוצה (מצידו) וצרפתית דלה (מצדי) - הוא קירטע: אני חי כאן ועכשיו, הקעקועים זה עבר שאני לא מעוניין לשוב אליו.
לאחר מכן אני נתקלתי בו שוב וניגשתי כדי להתנצל, אם פגעתי בו באיזשהו אופן. הוא חייך והניד ראשו לשלילה: “Non non non.”
“בואי, תראי-” הוא הפשיל את שרוול ימין והפגין כלפיי את הצורות המוכתמות על הכתף, שנראו כפני ילד בוכה עם שני חפצים לא ברורים מוצלבים מאחור (שהתבררו אחר כך כאקדחים). הוא הסביר: 3 אנשים תקפו אותו בדקירות ויריות. הוא הצביע על הצלקות מתחת לסנטר, לאורך הזרועות. הוא חשף את הבטן והצביע על צלקת קטנה עגולה. “הילד הבוכה הוא אני.”
על אמתו הימנית הראה לי קעקוע של ישו עם לב בוער. מתחת ללב, הסביר, היה צלב קרס. הוא שולף את האמה המקבילה, שם יש צורה גיאומטרית ובתוכה ריבועים: באחד צלב קרס בכיוון המסמל את הודו העתיקה, השני בכיוון היותר מוכר לנו. “אחד הוא לטוב, השני לרע.”
הוא סובב אליי את כתף שמאל, שם התגלה קעקוע בסגנון הפוך מהשאר שנזלו והתעבו עם הזמן: דמות מלאך בקווים עדינים, מבולגנים, כמעט כמו ציור עיפרון. “יש מלאך הטוב ויש מלאך הרע,” אמר והצביע. החולצה שלו הסתירה את המלאך הרע התחתון, אבל לא היה לי אומץ לבקש עוד. “אני המלאך הטוב, זה, רואה?” הוא הצביע על עין שצופה מעל המלאך הטוב.
“את מבינה, אלה רק כמה קעקועים, ותראי מה אני מספר.”

tabularasa | 14 בפברואר 2010 | כללי | 3 תגובות

ריידר, 40, נגנית מסור ואקורדיון ואמנית בינתחומית.

“את הקעקוע הראשון שלי עשיתי באופן ספונטני בגיל 20 בטוסון, אריזונה. חברה שלי הייתה בעבודה כל היום והיה לי משעמם. לכאורה זה רק עיגול סביב הזרוע, אבל מתחת לבית השחי כתוב השם שלי בתרכובת מיוחדת. אני כבר לא זוכרת בדיוק איך זה נראה; אני לא רואה אותו בכלל.”

“את קעקוע הטבעות על הצוואר עשיתי לפני כעשר שנים בסן פרנסיסקו. בעשורים האחרונים יש שם מין רנסאנס קעקועים- אנשים בקטע של שינוי הגוף וטרנספורמציה, זיהוי דרך סימון עצמי. אני אוהבת את הרעיון שעיגול יכול להחזיק ולהכיל אותך. או שמשהו יכול לעטוף אותך ולגרום לתחושת שלמות ואינסוף. של אנרגיה, או של רוח. רק אחרי שעשיתי את הטבעות גיליתי שיש קעקועים שבטיים דומים שהרעיון בהם הוא לעטוף את האיברים כדי להרחיק רוחות רעות. אבל זה לא למה עשיתי אותם.

הקיעקוע עצמו היה תהליך אינטנסיבי. המקעקע היה בקטע של קיעקועי טרייבל, זה גם למה הוא מאוד התעניין בלעשות את שלי. זה לקח נצח כי הוא רצה לעשות אותם מושלם ועבר עליהם שוב ושוב ושוב- בסביבות ה-4 שעות. הוא היה צריך לטפס מעליי וסביבי, עד שבאיזשהו שלב השולחן נשבר. אחר כך הייתי עם תחבושות על הצוואר והמורה לאקורדיון סירבה להביט בי כל הערב.

אני אוהבת לחשוב על העור כפלטה, שכבה חיצונית. קעקועים הם דרך לשנות את עצמך. זו גם דרך לתבוע בעלות על הגוף, או להיות אינטימי עם עצמך. האופן בו אני מציירת והאופן בו אני חושבת על חלל אינו שטוח. כאמנית אני אוהבת לעבוד עם מבנים ולהשתמש בגוף כארכיטקטורה. אני משנה חללים, אני אוהבת לעבוד עם תודעה ולשנות את חושי בני אדם. גם קעקועים יכולים לעשות את זה. הם לא מרגישים לי כמו משהו קיצוני; הם משהו טבעי שאתה עושה או לא עושה.

את הנוצות עשיתי ב-2004, ליומולדת, כדי שאוכל לעוף. הרבה מהקעקועים עשיתי כשהייתי בשינוי והייתי חייבת לעשות משהו כדי להרגיש שבאמת קרה שינוי. או שזה סמל למעבר- יש כוח שבא עם זה, כי זה משהו שאתה עושה לגוף, והוא כואב.”

“באותה שנה עשיתי את הזברה-חד-קרן בניו מקסיקו אצל ידיד של ידיד.

את הקעקוע האחרון שלי, אוניה על הזרוע, עשיתי לפני שנה. אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר עליו. הוא הראשון שידיד צייר לי. כשמישהו מצייר עליך, היחסים שלכם מקועקעים על הגוף. אי אפשר לסנן שיחות. זו דריכת רגל בזמן ותזכורת. זה יפהפה- אבל גם יותר אינטנסיבי. ציירתי הרבה קעקועים לאנשים אחרים, וגם זה אינטנסיבי; יהיה להם את זה על הגוף לשארית חייהם.”

tabularasa | 2 בפברואר 2010 | כללי | תגובה אחת

ג’רי, 37, פסל וצייר קלאסי.

“הפעם הראשונה שראיתי קעקועים הייתה בגיל 5, כשהסתכלתי בספר על מופעי קרקס שמצאתי בבית של ההורים שלי בג’ורג’יה. היו שם פריקס, היה שם את ג’וג’ו הנער בעל פני הכלב, והיה את האשה המקועקעת. הציורים סיקרנו אותי; כל הזמן ציירתי בעפרונות צבעוניים. רק מאוחר יותר גיליתי שזה קבוע.

ציירתי לאנשים אחרים קעקועים לפני שציירתי את שלי. רציתי לעשות אבל לא היה לי כסף. בקולג’ קניתי מכונת קיעקוע עבור $200 והתחלתי לקעקע אנשים עבור בירה וסיגריות. את הקעקוע הראשון שלי עשיתי בברטר עם ידיד. בחור בשם ריק לימד אותי איך לעבוד נקי ואיך המכונות עובדות; משם התחלתי לבנות מכונות משלי מחלקים ועכשיו אני מתחיל למכור אותן. הוא גם נתן לי לתרגל עליו. לא רציתי לתרגל על אנשים כי לא רציתי לדפוק להם את הקעקוע. אפשר לתרגל על עור מזוייף אבל זה לא אותו הדבר.

אני הרבה יותר מעדיף להתקעקע מאשר לקעקע- אני פרפקציוניסט, וזה קבוע, אז זה מלחיץ אם אתה טועה. אתה מצייר עם משהו שרוטט לך ביד; אתה עם כפפות, הכל מכוסה וזלין ומחליק. כל סוג עור זה שונה, זה לא כמו לצייר על נייר. משקל גוף משנה. ניסית אי פעם לצייר על טי שרט? זה נמתח. דרך טובה לתרגל היא על תפוזים- אתה מתנסה בכמה עמוק אתה יכול לצייר אל תוך העור בלי לשבור אותו.”

(גודל מלא)

“את הקעקוע על היד עשתה לי חברה לפני 4 שנים. זה לקח שעה וחצי וכאב בטירוף; היא פחדה שהדם יידחוף החוצה את הדיו. סה”כ יש לי 10 קעקועים, הרוב בסגנון טרייבל עם הרבה שחור, הכל סימטרי לשני צידי הגוף. כפסל מעניין אותי היחס בין הציור לאיזור: כל הציור משתנה כשהוא על תלת מימד במקום דו מימד. אני לא אוהב ציורים קטנים, כמו חותמת. אני אוהב גודל, שזורם עם הגוף.
אני שוכח שיש לי אותם. זה כמו לשמוע שיר שממש אהבת שוב ושוב ושוב- הוא עדיין טוב, אבל אתה לא נהנה ממנו באותה מידה.”

tabularasa | 2 בפברואר 2010 | כללי | אין תגובות

עינב, 23, מוסיקאית ואספנית ספרי ילדים.

“הקעקועים נכנסו לתודעה שלי בגלל שהתעניינתי במטאל כטינאייג’ר. תמיד ציירתי, וזו נראיתה לי כמו הדרך להציג אמנות ואת ההוויה שלי כבנאדם.

(גודל מלא)

את המטוס עשיתי בגיל 18, אצל ליאור מפסיכו. קיבלתי את הרעיון כשהייתי אצל חברה והסתכלנו באנציקלופדיה המצויירת. מאוד אהבנו להסתכל על איורים בחוברות איך-לעשות ישנות, וראיתי את החלק על המטוסים ונדהמתי. בהתחלה בחרתי במטוס תלת מנועי, אבל אמרו שיהיה מסובך מדי אז בחרתי אחד אחר במקומו, דו מנועי בשם “דקוטה”. בסוף אני גם יותר אוהבת אותו. זה היה מאוד רגשי- כשעשיתי אותו לא ידעתי בדיוק למה אני עושה אותו, אבל ידעתי שזה מתחבר לי הרבה עם ילדות, והתחברתי לקווים הפשוטים כמו תרשים והקשר למידע של אנציקלופדיה. רוב האנשים שואלים אותי למה הקעקוע מקושר, האסוציאציה הראשונה שלהם זה לחופש, ואני נוטה להסכים איתם.

עשיתי את הקעקועים שלי אחד לשנה, ושנה אחר כך בגיל 19 קעקעתי את את הילדה מנגנת על מגבר שרוף. זה ציור של יושיטומו נארה, אמן שאני אוהבת, שגם מייצג את שיר 11 מתוך האלבום “Suspended Animation” של Fantômas. האלבום כולו מורכב משירים קצרצרים בני 40 שניות, מקסימום דקה. מייק פאטון הוא המוסיקאי שהביא לי הכי הרבה השראה אי פעם, והרגשתי בזמנו שזו הדרך הכי טובה שלי להביע את עצמי בלי לדבר; זה כמו סימן, שאני יודעת שמי שצריך להבין יבין ויזהה אותי מרחוק.

(גודל מלא)

את הקעקוע ברגל השניה עשיתי בגיל 20, בשני סשנים של 6 שעות. יש לי קטע עם עננים- אפילו הוספתי לעצמי שם משפחה עם ‘הר ענן’. בהתחלה הלכתי לקיפוד אבל הם עיצבו לי משהו נורא מתקתק שלא התחברתי אליו. הלכתי במקום זאת לסניר בפסיכו. התחלנו להסתכל לכיוון דפוסים אוריינטליים של עננים, וכשלא מצאתי שומדבר הוא עיצב משהו חדש, פרי עטו. הוא היה מביא לי כמה דברים, והייתי מתקנת: תעשה יותר עגולים, יותר נמרחים. בגלל שאני מציירת היה לי קל להדגים אילו קווים רציתי. היה לי מאוד חשוב שתהיה רוח בעננים, אז סניר הציע להוסיף פרח כי עננים לבד ייראה כמו כתם על הרגל. אחרי מליון סוגי פרחים, הסכמתי לעלים, שזה יותר מתחבר לי- עלי שלכת, ולא עלים טריים, פרחים צומחים. בחרתי בעלי המייפל, שהיו הכי יפים בעיניי, והכי עלי שלכת.

יום אחרי שעשיתי אותו, הקעקוע כאב לי מאוד, כאב תופת. הזמנתי רופא הביתה שרצה לתת לי אנטיביוטיקה ורק ברגע האחרון זרק שאולי כדאי לי ללכת למיון. מסתבר שבשביל לקבל חיידק טורף זה צריך להיכנס דרך הדם, כי דרך העור לא אפשר, מה שאומר שבמחט היה חיידק טורף. אושפזתי ל-5 ימים והייתי על שני סוגי אנטיביוטיקה לוריד 24 שעות ביום. היה הכי מפחיד כשחשבו שאולי אני אלרגית לצבע האדום שבקעקוע, כי אם כן אז היו צריכים להוריד לי את הקעקוע, ואחרי כל המאמץ זה נראה לי נוראי. לא עשיתי קעקעוע מאז- 3 שנים. אבל רוצה ומתכננת.”

בתכנון? “בכל פעם שאני מתלבטת לגבי קעקועים, יש לי המון אופציות שהולכות איתי הרבה זמן. אז נגיד שנה שלמה אני חושבת על 5 אופציות במקביל. כנראה זה יהיה אחד בחלק הפנימי של הזרוע העליונה: שרבוט בקו נקודות פשוט של ציפור; צבי עומד עם קרניים מפוארות (גם מעולם הילדים- אלו חיות כוח שאספתי במהלך השנים); קיפוד ריאליסטי יותר יחסית, בסגנון של מוריס סנדאק; או ציפורים מעטיפת אלבום של Zegunder.”

tabularasa | 2 באוקטובר 2009 | כללי | 4 תגובות

גיל, 25 וקצת, מארגנת מסיבות קוויריות ואלטרנטיביות בת”א.

“את מכירה את הדבר הזה שעוברים ברחוב מישהו זר ולא יודעים מאיזה צד לעבור? אין לי את זה. השאלה מי עובר קודם נעלמת - פשוט מפנים לי מקום. קריעת ים סוף. חברים רוסים שלי סיפרו לי שבתרבות הסובייטית, במיוחד לבחורות, קעקועים זה סימן של פושע, כנראה זה מסביר את זה. נראה לי שנפל לי האסימון לגבי קעקועים אחרי שראיתי פעם ראשונה את ‘ממנטו’. מתתי על הקונספט של לקעקע דברים בשביל לזכור אותם. אני מאוד אמביוולנטית - תמיד מתלבטת בין דברים. אז את הדברים שהתעמתתי איתם ועשיתי לגביהם החלטה אני מקעקעת על עצמי.

הראשון היה הנסיך הקטן, מתנת יומולדת 18 ממישהי שהייתה אז חברה מאוד טובה שלי. גם הוא וגם הפניקס הם מתוך ספרים שקראתי כשהייתי ילדה. את שני הראשונים עשיתי בלי הסבר ברור מה הם מסמלים עבורי. ידעתי שהם חשובים לי אבל לא למה- רק אחרי שקעקעתי ידעתי מה החשיבות שלהם. הם מתעסקים בטרנספורמציה: הנסיך מוכש על ידי נחש כדי שיוכל לאבד את הגשמיות שלו ולחזור לכוכב שלו; הפניקס שורף את עצמו כדי להיוולד מחדש.

את קעקוע הקוביות עשיתי בגיל 21 בערך וזה הקעקוע היחידי שלי שהיה די ספונטני. אני חושבת על כל קעקוע ולא עושה יותר מאחד בשנה, לראות אם אני שלמה עם המשמעות. זה היה אחרי שקראתי את “איש הקובייה” של סופר הצללים לוק ריינהרט. בספר מסופר על איש שמחליט באופן ספונטני לשחק בקוביות, שאם ינחתו באופן מסויים, הוא יורד ואונס את השכנה שלו. זה מפתח דת שלמה של קביעת כל נתיב חייך ע”פ משהו אקראי, לא מונחה שכלתנית. דווקא עשיתי אותם בגלל שהייתי בנקודה של חשיבה על מודלי המוסר שלי, מה אני מאמינה, ולהזכיר לעצמי שיש לי מונחי טוב ורע קבועים.

(גודל מלא)

את המצפן הזהוב עשיתי לפני שנתיים. זה מספר פנטזיה מטורף מטרילוגיית “חומריו האפלים”. זה היה פחות מה שלקחתי מהספר כמו שפשוט אהבתי את הדימוי, הוא ההכי צ’יזי שלי. רציתי שמיקום המצפן יהיה על עמוד השדרה.

(גודל מלא)

את הקעקוע של המילים לשיר “Snake” של פי ג’יי הארווי עשיתי לפני שנה. אני עדיין מפענחת את הקעקוע הזה. אני אוהבת חיות, אבל לא במיוחד נחשים. זה מוטיב חוזר בתרבות שלנו, שכמו נשים סירסו את הדימוי המקורי שלו. נחש מסמל המון דברים: כוח, רפואה, הוא בולע את עצמו. כל אחד מהקעקועים הוא הנצחה של אמנות, בייחוד ספרים. כאן אני מנציחה את האהבה שלי לפי ג’יי הארווי, שהיא אמנית בכל רמ”ח איבריה ומשפיעה עליי. היה לי חזון של איך שזה יתחבר לקעקוע בגב: קווי מתאר של נחש שתוקף את הפניקס. אבל המקעקע אמר שבלי קשקשים לא יראו בכלל מה זה, זה יהיה סלסול סביב הזרוע.

בזכות הקעקוע הזה אני חווה על בשרי, מילולית, את הקושי של לחיות בארץ הזאת. ‘מה, את לוח מודעות?’ ‘עשית פתקים למבחן?’ ‘מה, מה יש לך על היד?’ החוק שלי הוא שמי שייגש אליי בצורה מנומסת אני מכבדת ומקבלת, אבל זה פחות מאחוז. בארץ אין מרחב פרטי. אני חושבת שיש לי קעקועים אלימים לכאורה בתוכן, למרות שאני לא חושבת עליהם ככה - הם בעצם מאוד עדינים.”

בתכנון? “השלמה של הגב: על הכתף תהיה פתיחה של זנב של נחש אנקונדה תלת ראשית שתתקוף את הפניקס. זה, גם, יסמל את האמביוולנטיות שלי.”

tabularasa | 24 בספטמבר 2009 | כללי | 2 תגובות

 משתתפים ב-Fuckparade

 *
בשוק היד שניה ב-Mauerpark

 *
במועדון ה-Roses

tabularasa | 23 בספטמבר 2009 | כללי | תגובה אחת

סווֶן, 27, מפיק מסיבות דאנסהול ורגאיי.

“את הראשון, של סמל ברלין, עשיתי בגיל 21. הסמל מופיע בכל מקום רשמי ובכל התחבורה הציבורית. זה היה בשביל העיר כשלא גרתי כאן וגרתי במקום אחר. הפכתי את הדב המקורי לשלד (בהשראת להקה גרמנייה שעשתה אותו דבר לנשר בדגל גרמניה), כדרך לומר: ‘אוקיי אני גרמני, אבל אני לא אוהב את איך שהיא.’

ברלין לא כל כך נחמדה כמו שהיא נראית- היא משתנה, התושבים הותיקים צריכים לעזוב כי יקר מדי. גם האלטרנטיבות. בונים מגדלי ענק, לא מה שהאנשים שבאמת גרים כאן רוצים. [בתמונה מצד שמאל] זה הסמל של שכונת פרנזלאוורברג, ששיניתי את סמלים בו לפרטים מהחיים שלי, כמו הנוף ל-U-bahn [מערכת הרכבת התחתית בברלין] והכוכב שהוא סמל חברת ההפקה שלי.

בצד השני של הזרוע עם דב ברלין יש את מגדל הטלויזיה באלכסנדרפלאץ, שקיעקע לי ידיד. אלה מקומות שאני אוהב, מקומות במזרח, הבית שלי. אין שער ברנדנבורגר. זו ברלין האמיתית שלי. החומה הייתה 200 מ’ מהבית שלנו. לא דיברנו על זה. לפני כן הייתה חומה, פתאום לא הייתה. אבא אמר שמשתלטים לנו על האיזור. המערב “קנה” את המזרח- מכרו רעיונות נחמדים של קפיטליזם שכולם אהבו. גדלתי בדירה בשכונה כל חיי- 27 שנה. שנה אחת היינו מחוץ לבית כי שיפצנו וזהו.”

 בתכנון? “הראשון יתקדם לאורך הזרוע עם חלקים נוספים של העיר. בזרוע השניה הייתי רוצה להוסיף את זפאטה, אבל כרגע אין כסף.”

tabularasa | 21 בספטמבר 2009 | כללי | אין תגובות

(גודל מלא)

“חברות היא לב אחד הפועם בשני גופים”

tabularasa | 28 באוגוסט 2009 | כללי | תגובה אחת